יש רגעים כאלה, באמצע סדנה, כשמישהו מביט סביב, קולט את הקירות החשופים, את השולחן הבטון שתקוע בתוך חצץ, ואז זורק בחצי צחוק: “תגיד, למה עיצבת את המקום ככה?” וזה מצחיק אותי כל פעם מחדש, כי אין לי תשובה אחת. אז אני שואל בחזרה: “למה אתה חושב שעיצבנו אותו ככה? וזה הופך לרגע קטן של שיח עם שאר הקבוצה.
תשובות עפות באוויר – “התקציב לא הספיק”, “זה מחווה למדינות עולם שלישי”, “אתה פשוט לא רוצה לשלם ארנונה”. ואז מישהו פעם אמר: “אולי זה נראה ככה כי זה כמו פולי קפה ירוקים – עוד לפני הקלייה, כשהם עדיין טבעיים.” והאמת? זה בדיוק העניין. המקום הזה, הסטודיו, נבנה כדי להיות גולמי, לא “מעוצב” מדי. שלא תשים לב לקירות, אלא למה שקורה על השולחן. זה תמיד היה הלב – השולחן. הוא המרכז, לא רק מבחינת הריהוט, אלא מבחינת האנרגיה.
הסטודיו של Coffee Organization נולד מרומנטיקה. ממש ככה. לא מהסוג הדביק – אלא הרומנטיקה שיש באהבת נעורים טהורה. בזמנו, כשהקמתי את הסניפים הראשונים שלי של לאבאיט ו20 בינס, חלמתי על מרחב שבו הכול יהיה סביב קפה – לא מסביבו. בלי אוכל, בלי תפריטים, בלי קופה שצועקת TAKEAWAY. מקום שבו לא תראה אפילו פירור של עוגייה על השולחן. ולא כי אני נגד עוגיות. אני פשוט בעד קפה.
אז כשהרעיון לסטודיו נולד – מקום שיארח סדנאות, טעימות, נסיונות, מפגשים – ידעתי שזו ההזדמנות לבנות מקום שמתחיל ונגמר בפולי קפה. וזה אומר גם שהוא צריך להיראות כמו משהו שעדיין לא גמור. כי קפה הוא תהליך – הוא נקטף, נשלח, נקלֶה, נטחן, נמזג, נספג. רציתי שכל הקירות, החומרים, והאוויר בסטודיו ירגישו בדיוק ככה – כמו שלב.
אז עבדתי עם סיימון ברזין (שאגב, גם אחראי לעיצוב הבית שלי), אדריכל והבעלים של הסטודיו לעיצוב ואדריכלות SSB. סיימון מכיר אותי עוד מהקפה הראשון, תרתי משמע, ויודע לדייק לי את מה שעובר לי בראש עוד לפני שאני מספיק לנסח אותו. וביחד, בנינו את המקום הזה עם הרבה מחשבה, וכמה רגעים של שתיקה באמצע.
